חוק נוער/חוק אימוץ ילדים
על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב-1962 הוריו של קטין עד גיל 18 הם האפוטרופוסים טבעיים לצורך סיפוק צרכיו.
יחד עם זאת המדינה – באמצעות שירותי הרווחה ומשרד היועץ המשפטי לממשלה - רואה עצמה אחראית לבריאותו הנפשית והגופנית של קטין. כאשר המדינה סבורה שההורה האחראי על הקטין אינו ממלא את חובתו ההורית ואף מסכן את הקטין, הרי ששרותי הרווחה יתערבו ויפנו לעיתים לבית המשפט בבקשות להגביל ו/או לשלול את האפוטרופוס ההורי.
צו נזקקות
סעיף 2 לחוק הנוער (טיפול והשגחה),תש"ך-1960 דן בהכרזה על 'קטין נזקק' בהתקיים תנאים מסוימים המוגדרים בחוק: אין אחראי על הקטין; האחראי על הקטין אינו מסוגל לטפל בו, להשגיח עליו ונמצא כי הקטין מוזנח על ידו; הקטין עשה מעשה פלילי ולא נשפט; הקטין נמצא משוטט; הקטין נתון להשפעה רעה או חי במקום שמשמש דרך קבע למקום עבירה; שלומו הגופני או הנפשי של הקטין נפגע או עלול להיפגע מכל סיבה לצורך אחרת; הקטין נולד כשהוא תוך שהוא מצוי בסינדרום גמילה.
במקרים בהם פקיד סעד לחוק נוער סבור כי קטין עונה להגדרה של 'קטין נזקק', יכול הוא לפנות לבית המשפט לנוער במטרה להכריז עליו ככזה, כלומר להוציא בעניינו 'צו נזקקות'.
משעה שהוכרז הקטין כ'קטין נזקק' רשאי בית המשפט לבקשתו של פקיד הסעד להוציא צווים שונים לצורך שמירה על הקטין. בין אלה למשל 'צו השגחה'. צו זה ניתן בדרך כלל כאשר הקטין ממשיך לשהות תחת חסות הוריו, אך יש מקום להתערבות בכל הקשור להחלטות הנוגעות לטיפול בו. כך מעניק צו זה לפקיד סעד סמכות לקבוע עבור הקטין החלטות אשר בדרך כלל מתקבלות על ידי ההורים. בין ההחלטות ניתן למצוא כאלה הנוגעות לחינוך הקטין ובחירת מסגרת הלימודים. צו נוסף אותו רשאי בית המשפט להוציא לבקשתו של פקיד הסעד הוא 'צו הוצאה ממשמורת'. צו זה מקנה ביד פקיד הסעד מנדט להחליט על העברת הקטין הנזקק לחסות חיצונית כגון משפחה אומנת, פנימייה או מעון נעול.
צו הנזקקות ניתן מלכתחילה לשנה. במידה ושירותי הרווחה מעוניינים להאריכו, עליהם לפנות לבית המשפט בתום השנה בבקשה להארכת צו.
לא פעם בית המשפט נעזר במסגרת הליך הגדרת הנזקקות בחוות דעת של מומחה מקצועי מתחום הפסיכולוגיה ו/או הפסיכיאטריה. מי שמבקש את מותן חוות הדעת הוא בדרך כלל מי שנחשב ה"משיב" בהליכים ע"פ חוק הנוער- ההורה המתנגד (באמצעות עורך דינו). במסגרת חוות הדעת המקצועית נבחנת המסוגלות ההורית של ההורה וניתנים המלצות מטעם המומחה.
ההורים שנגדם ננקט הליך הנזקקות זכאים כאמור לייצוג בבית המשפט. במסגרתו הם רשאים להיאבק כנגד הוצאת הצו ולדרוש קיום הליך הוכחות במסגרתו שירותי הרווחה יצטרכו להוכיח את הצדקת מתן הצו. במידה ואין ההורים יכולים להרשות לעצמם ייצוג ימונה להם עורך דין מטעם המדינה באמצעות הלשכה לסיוע משפטי. כך יכולים ההורים להיאבק בערכאות שונות (מבית משפט לנוער ועד בית המשפט העליון) כנגד ההליכים הפוגעים באפוטרופסות הטבעית שלהם.
משננקט על ידי שירותי הרווחה הליך על פי חוק הנוער ממנה בית המשפט לנוער לקטין לא פעם 'אפוטרופוס לדין' על מנת שיביע את עמדתו בכל הנוגע להליך. לרוב המדובר בעורך דין המתמחה בנושא, בעל רגישות מיוחדת לקטינים ובזיקה לגישה טיפולית. האפוטרופוס לדין מייצג את הקטין בהליכים בבית המשפט לנוער. תפקידו של האפוטרופוס לדין הוא להביע בפני בית המשפט את דעתו ורצונו של הקטין, אך בסופו של דבר האפוטרופוס לדין בוחן את מכלול השיקולים ומביע את עמדתו לפי מה שהוא רואה כטובת הקטין. ככל שגיל הקטין גדול יותר, יש ליתן משמעות וביטוי לרצונו.
הכרזת ילד כבר אימוץ
התערבות דרסטית בהרבה מצד המדינה שמשמעותה פגיעה בזכויות ההוריות הינו באמצעות פניה לבית המשפט למשפחה לצורך הכרזתו של קטין כ'בר אימוץ'.
על פי סעיף 13 לחוק אימוץ ילדים התשמ"א-1981 רשאי בית המשפט לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה, באמצעות השרות למען הילד, להכריז על קטין כבר אימוץ בהתקיים המקרים המוגדרים בחוק ובין השאר: ההורה מפקיר את הילד; ההורה אינו ממלא את חובותיו ההוריות למעלה משישה חודשים; ההורה אינו מסוגל לדאוג לילד כראוי בשל התנהגותו או מצבו ואין סיכוי שמצבו ישתנה בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל בשירותי הרווחה.
בית המשפט מקיים דיון בבקשה ומתנהל הליך הוכחות בעניין. בית המשפט נעזר בין השאר בחוות דעת של מומחה מקצועי מתחום הפסיכולוגיה ו/או הפסיכיאטריה הבוחן את מסוגלותו ההורית של ההורה הביולוגי. בסופו של ההליך צפוי בית המשפט להחליט האם ההורה הביולוגי אכן נעדר מסוגלות הורית והאם יש לקבל את הבקשה. עוד יכול בית המשפט להחליט האם האימוץ יהיה סגור או פתוח. אימוץ סגור משמעו שהקשר בין ההורה לקטין ינותק באופן מוחלט, כאשר ההורה אף לא ידע מי הוא ההורה המאמץ. אימוץ פתוח משמעו קשר מצומצם ביותר שיכול להתבטא במפגש במקום נטרלי מפעם לפעם או אפילו באמצעות הצגת תמונה של הילד להוריו הביולוגים מעת לעת. על פי רוב נוטה בית המשפט לאימוץ סגור.
ההליך בו ניתן צו האימוץ להורה המאמץ הוא הליך נפרד לחלוטין. להורה הביולוגי אין בדרך כלל כל מידע בדבר זהות ההורה המאמץ.
בהליך הכרזתו של קטין כבר אימוץ זכאים ההורים הביולוגים לייצוג בבית המשפט והם רשאים להיאבק כנגד הכרזת ילדם כבר אימוץ. במידה ואין ההורים הביולוגיים יכולים להרשות לעצמם ייצוג בית המשפט ממנה להם המדינה עורך דין. באמצעותו יכולים הם לייצג את עמדתם בערכאות השונות (משפחה, מחוזי ואף במקרה של קבלת רשות בעליון) כנגד ההליכים שנועדו לפגוע בצורה חריפה ביותר אפוטרופסות הטבעית שלהם ובזכות ההורית בכלל.
ככלל, התערבות המדינה בהפעלת הליכים על פי חוק נוער או חוק האימוץ זכתה במשך השנים לביקורת מקצועית ואקדמית, שאין כאן המקום לפרטה. דעתם של אנשי מקצוע אינה נוחה ממה שנדמה כקלות היחסית בה המדינה מתערבת, באמצעות נציגיה, באוטונומיה של הפרט והתא המשפחתי. דעתה הדומיננטית של המדינה בהליכים אלה אינה צריכה להרתיע הורים המבקשים להיאבק לעשות כל שבידם כדי למנוע את רוע הגזרה. חשוב מאוד כי את המאבק ינהלו בהדרכה ובייצוג של עורך דין מסור ונחוש המאמין בכל ליבו כי אין לאפשר ניתוק בין ילד להוריה מבלי לנהל מאבק משפטי שמטרתו לשכנע את בית המשפט כי המצב הינו בר-תיקון וכי יש לתת להורה הזדמנות להוכיח את מסוגלותו ההורית ו/או את חשיבות נוכחותו בחיי הקטין בצורה זו או אחרת.
אין באמור בסקירה זו כדי להוות תחליף לייעוץ משפטי פרטני.
ליצירת קשר אישי ומיידי עם עו"ד נורית פוגל-ליאון חייגו ל- 03-9041886
או צרו קשר במייל [email protected].